בואו נתנתק רגע מכל מה שאתם יודעים או חושבים על אמנון לוי או על התוכניות שלו. בואו נניח לציניות הצוננת ונתחמם לאורה של אחת הכתבות הכי מרגשות שנעשו כאן בשנים האחרונות. התוכנית הביאה את כתבתה של יעל דן (…) על סיפורו שובה הלב של עומרי חותם, קצין צעיר שגילה ממש במקרה לקראת סיום שירותו הצבאי, שהוא חולה בALS. מחלת ניוון שרירים הנוראית והקטלנית במיוחד. בכתבה "החברים של עמרי" ששודרה השבוע, ליוותה כאמור יעל דן את עמרי עצמו ואת חבריו הטובים במסע לחיים. מסע של מסירות נפש. מאתגר, מפרך ומאחד יותר מכל המסעות שעברו בצבא. כשסיפר להם עומרי על דבר המחלה, במקום לשקוע בייאוש, מחליטים החברים פה אחד לטוס לטיול לדרום אמריקה. "יצאנו לטיול ועשינו מה רק שאפשר", סיפרו ליעל דן, "טיולים, טרקים, קיאקים… ועוד דברים שעושים בדרום אמריקה.." בטיול, אף הגיעו למקרה של סכנת חיים ממשית. "הגעתי לכאן כדי לעשות את כל הדברים שלעולם לא אכול לעשות יותר" מתאר עומרי. מדרום אמריקה הוא חוזר אחר, צולע והידרדרותו ממשית. החברים מחליטים לשכור דירה ביחד ויודעים שהם אלו שיטפלו בעמרי. הארבעה הם הגרעין הקשה אבל מסביבו יש לפחות 10 אנשים כל הזמן. משם מנהלים את חייהם, כשבמרכזם טיפול בעומרי: הלבשה, רחיצה, האכלה, השקיה, טיפול בצרכיו האינטימיים, בילויים בערב, השכבה לישון וחוזר חלילה. למרות שעומרי חזר לצבא ומבצע תפקיד מודיעיני ההתנהלות היומיומית היא סיזיפית.
לאורך כל הכתבה, הביעה דן את פליאתה על החברים. "למה לכם לעשות את זה? מה אתם מרוויחים מזה? זה לא קשה לכם? שאלה שוב ושוב… "אנחנו לא רואים את זה כקושי או כעול לקחנו על עצמנו משהו", אמרו כמעט בהתנצלות, "ככה זה צריך להיות, זו חברים. המחלה של עמרי היא נוראית אבל היא לימדה אותנו המון. כל אחד על עצמו, את עמרי על עצמו, חברות מהי ואלה דברים שלא יסולאו בפז".
אני באמת לא יודע אם זה החינוך שהם קיבלו בבית, או הרעות שהתגבשה תוך כדי השירות הצבאי, אבל משהו בתוכנית הזו, בחברים האלה, נגע בי בעוצמות שלא יתוארו. אולי זה התמונות מהעבר הלא רחוק מהצבא, מהטיול, התמונות שמחזירות אותך לגעגוע להיותך צעיר וחסון (לא אני, כן?) ושכל הדרכים פתוחים בפניך. אולי זה הקשר האישי שלי לALS (מפקדי אביחי קרמר חלה במחלה לפני למעלה מעשור) מדובר בכתבה המשקפת טוב. מסירות נפש של החברים, עוצמות של הקרבה ושל רעות. חום לב במובן העמוק והטהור ביותר שלה.