נזכור את כולם

נזכור את כולם
לזכרו. בנימין למפל ז"ל
צילום: אלבום פרטי

ביום הזיכרון יוקרן הסרט “כדור בגב”, אותו יצרה דבורית שרגל, לזכר דודה אשר נהרג במהלך שירותו הצבאי

בישיבה החרדית בה למדתי, לפני שלושה עשורים, לא ציינו בשום צורה את יום הזיכרון לחללי צה”ל ו/או את יום העצמאות.

מהר מאוד למדתי מרבותיי כי על פי התפיסה החרדית, אסור לעמוד בצפירה מאחר ומדובר ב”חוקות הגויים”, וגם אין סיבה לשמוח ביום העצמאות מאחר וישראל היא איננה מדינת הלכה, אלא מדינה ציונית-חילונית.

הגישה הזו אמנם עצבנה אותי, מאחר וראיתי בה כפיות-טובה כלפי המדינה שמאפשרת את שגשוג עולם הישיבות לאחר השואה, הן בצורה כספית והן בעזרת ביטחון.

אבל אחרי כמה סבבים של ויכוחים עם חבריי לספסל הלימודים, הבנתי ששום הסבר הגיוני לא יגרום להם להפסיק את התיעוב כלפי ה”ציויינים” וה”מזרוחניקעס”, כלומר “הציונים” וחובשי הכיפות הסרוגות, כפי שהללו כונו בבוז.

לבד באוהל

אחרי שסיימתי את לימודיי בישיבה הייתי בין הבודדים מבני המחזור שלי, שהתעקשו להתגייס לצה”ל. כבר בחודש הראשון לשירות הצבאי, נדהמתי לגלות שחבריי לטירונות מבקשים לנסוע ביום הזיכרון לבית הספר או לישיבה שבה הם למדו, כדי להיות שם בטקס יום הזיכרון לחללי צה”ל. הם ביקשו לעמוד מול התלמידים הצעירים מהם, להפגין גאווה במדים ובנשק, וכמובן לכבד את הבוגרים מהם, אשר נהרגו במהלך שירותם הצבאי.
אני לעומת זאת נשארתי לשמור על המאהל שבבסיס הטירונים, כי בישיבה שבה למדתי לא היה שום טקס זיכרון.

הנחתי שמעבר לעובדה שהרבנים לא רצו להביע שום תמיכה בשירות צבאי, גם לא היה אף אחד מהישיבה שלי, שנהרג בזמן שירותו הצבאי.
בשנה האחרונה נדהמתי לשמוע מדבורית שרגל, אשת הקולנוע (והעיתונאית לשעבר) כי היא יצרה סרט בשם “כדור בגב”, העוקב אחרי חייו הקצרים של בנימין למפל ז”ל, אחי-אמה, אשר למד באותה ישיבה בה אני למדתי.
בנימין למפל עלה לארץ עם הוריו מפולין, בנובמבר 1948, כשהיה בן 10. הוא למד בישיבת “תומכי תמימים” בלוד ובגיל 17.5 התעקש להתגייס לחיל הים, למרות שבאותם ימים חרדים לא התגייסו לצבא, ובטח שלא לחיל הים. בתום הטירונות, הוא שובץ לשרת על אח”י מזנק (ק-32). ביום שישי ה-29 במרץ 1957, שבוע אחרי יום הולדתו ה-18, הוא ירד מהאוניה ונכנס לבסיס חיל הים. הש”ג שעמד בכניסה לבסיס פלט כדור מרובה ה”עוזי” שלו והרג את למפל. הוא הובא למנוחות בקרית שאול ואילו היורה קיבל עונש קל של ארבעה חודשי מאסר על תנאי ורוב כלי התקשורת אפילו לא טרחו לדווח על הטרגדיה.
כחצי מאה לאחר מכן, שרגל החליטה להנציח את הדוד שמעולם לא הכירה, בסרט שהיא מימנה מכספה. אגב, אף אחת מקרנות הקולנוע הממוסדות לא הסכימה להעביר למיזם ולו שקל בודד.

לזכרו. בנימין למפל ז"ל| צילום: אלבום פרטי
לזכרו. בנימין למפל ז”ל|
צילום: אלבום פרטי


תירוץ שחוק

הסיפור העצוב על חייו ומותו של טוראי בנימין למפל ז”ל, מעלים אצלי את השאלה העתיקה אותה הטיח משה רבינו בשבטים גד וראובן, שבחרו שלא להיכנס לארץ ישראל. “האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?” הטיח בהם משה בזעם.
אני באמת לא מבין מדוע החרדים לא משרתים בצבא כאשר לכל אורך הדורות, בימי משה רבינו, יהושע, המכבים, ובר כוככא, שומרי המצוות תמיד הקפידו להתגייס ולהילחם. אבל גם אם החרדים משתמשים בתירוץ השחוק ולפיו לימוד התורה שלהם מגן על עם ישראל, למה שהם לא ינציחו את הנופלים בדרכים יהדיות ויתפללו לעילוי נשמתם.
מדוע לא לערוך תחרות לימוד משניות בקרב תלמידי בתי ספר חרדים לעילוי נשמת חללי צה”ל. מדוע לא לדרוש מכל תלמיד ישיבה לסיים מסכת גמרא לזכר אחד הנופלים. מדוע שלא ייערכו טקסי הכנסת ספר תורה ואמירת תהילים בציבור, לעילוי נשמתם של אלו שבגופם הגנו על לומדי התורה. ביום הזיכרון הזה, אני מצפה שיהיו חרדים שיסכימו כמוני, להתפלל וללמוד לעילוי נשמתו של בנימין בן דבורה ומרדכי למפל ז”ל.

* הסרט “כדור בגב, יוקרן יום הזיכרון לחללי צה”ל, 11 במאי 2016, בערוץ 2, בשעה 12:20.


כתבות שתשמחו לקרוא

תגובה אחת

הוסף תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *