דילמת הפסטיגל, זו השנה השלישית שאני בשאלת השאלות, האם לאפשר לילדה ללכת לפסטיגל?
אני מניחה בצד את עניין ההוצאה הגדולה ביציאה שכזאת ומתייחסת רק לצד הערכי. אם הוא ישנו בכלל.
כשאני נזכרת בגרסת הפסטיגל כשאני הייתי ילדה אני המומה מהפער, ציפי שביט וחנה לסלאו האגדיות לעומת הדמויות היום, שנות דור עברו מאז. כל כך הרבה השתנה.
למעשה קיימת כאן דואליות מאוד חזקה. מצד אחד הגיבורים של הפסטיגל נמצאים ברשתות החברתיות ובמסכים וממגנטים לשם את הילדים. שם, בתוך או מאחורי המסך הם עסוקים בעצמם, במראה החיצוני שלהם ,מנסים להגדיל את העוקבים שלהם ע"י משיכת תשומת לב בדרכים שונות, חלקן בוטות חלקן סבירות לחלוטין.
אולם אחרי כל הנוכחות הדיגיטלית במסכים באים המפיקים בשיתוף סוללת כוכבים מרשימה ומרימים הפקה ענקית שאומרת להתנתק מהמסכים ולצאת לחיים האמיתיים.
אחד המסרים בפסטיגל המתקרב הוא שהעולם הווירטואלי זה מקום בו המציאות והדמיון מתחברים לאחד או אולי יותר כמו שהגבולות מטשטשים ולא חייבים להיות אמיתיים בעולם הווירטואלי או שלא חייבים להיות אמיתיים בעולם האמיתי. מבולבלים? כולנו.
ואיך זה מסתדר עם זיוף דמות ברשת? הרי שהמסר מאוד בעייתי. ואם כוכב נוער שעונד שעון וממליץ עליו לא בגלל האיכות אלא בגלל החוזה המנופח? שוב מסר בעייתי.
לנו כמבוגרים לא קל לפעמים להתמודד עם עומס הגירויים וההבחנה בין אמת לזיוף אז אני רק יכולה לדמיין את גודל ההצפה שחווים ילדים היום אל מול המסכים .
אלא שאז שרים לנו "להתחבר לחיים" ומספרים לנו שכדאי לצאת מהמסכים וכל זה על במת ענק והרי שאם נכנס דרך המסך לעולמם של אותן הדמויות נגלה עד כמה הנוכחות הדיגיטלית שלהם עצומה. עד כמה הם עצמם בתוך המסך יום יום שעה שעה וכמה זיוף לעיתים יש בחייהם.
למעשה דמיינו רופא עומד על במה משבח את הפעילות הגופנית, מסביר כמה חמור לעשן וכמה חשוב לשתות מים ולהימנע ממשקאות מוגזים ובמשרד הוא יושב עם פחית קולה, סיגריה ועל מכשיר הריצה שלו תלויים ערמות של בגדים מחוסר שימוש.
כאשר אני מעיינת וקוראת בתוכן הפסטיגל ואת מילות השירים המסר מתאים מאוד אבל אני יודעת שברגע שמתחילה חגיגית הפסטיגל הבת שלי עוד יותר מחוברת למסך, מנסה לשכנע אותי להצטרף לאנסטגרם לעקוב אחרי כל הפייק שם.
אני מבינה את משמעות התפקיד שלי כאן בתור מתווכת. אני צריכה לאפשר לה להיות בזרם אבל לא להיסחף איתו, ליהנות מהשירים מהקצב אבל לא לראות בהן תורה מסיני חלילה.
שנה שעברה ממש ברגע האחרון ובזכות כרטיס מגיסתי, הבכורה שלי הייתה בפסטיגל. גיליתי שזה פחות מפחיד ממה שחשבתי. הבנתי שלהחביא ממנה לא יעזור, הילדים היום, אם הם מספיק רוצים, ימצאו כל דבר כל מידע.
לכן מה שחשוב זה להיות איתה כשהיא חווה הצפה שכזאת ולעזור לה לספוג או לחילופין לגרוף החוצה. לעבד איתה את החוויה ולשקף יחד את הדברים. לעזור לה לא להסתנוור אבל כן ליהנות מהאור. כי הוא ישנו.
להכין טבלה דמיונית שממיינת בין מציאות לדמיון ולתת מקום לנעורים לתמימות וגם לתמימות שנסדקת. אני מבינה מיום ליום יותר ויותר שככל שהיסודות יותר ברורים ככל שנקבל בהבנה את הרצונות והדעות בעיקר את אלה שלא מיישרות איתנו קו, רק ככה נוכל להצמיח חינוך.
הייתי בהרצאה השבוע ואחד הדברים המשמעותיים שלקחתי איתי כחיזוק לדעותיי שלי הוא חשיבות התיווך הקשר והנוכחות ההורית בכל התחומים.
בעולם בו המסכים המציאות והדמיון מעט או הרבה מתערבבים. נחוץ ביותר כי נהיה נוכחים, מתווכים וקשורים לילדים שלנו.